דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

66 / 176

דני בר־מעוז 66
...אדם עם לב זהב, אדם מלא נתינה, מלא אור, תמיד מחייך, תמיד מצחיק,
תמיד שמח לארח בביתך. ... תודה על היכרות עם אדם כל־כך מיוחד כמוך,
תודה על רגעים יפים ותודה גדולה על כך שתמיד דאגת, התעניינת וייעצת
לי, על כך שהיית כתף רכה להניח עליה את הראש כשקצת עצוב ולא־נעים.
ליחס קרוב וחם זכו גם הבנים שחיזרו אחרי עידן. כאשר ראה את בתו עצובה
ומסוגרת הוא לא היסס להתקשר אל אחד מחבריה ולהזעיק אותו:
"בוא עכשיו, עידן רוצה לדבר אתך".
וכשאהב מישהו, זו הייתה אהבה שאין לה תחליף, אהבה — עד הסוף. כך היה
עם אלירן, חבר אחר של עידן, שטרח ללכת ולהתפלל בבית־הכנסת עם שמשון.
"כשנפרדנו", מספרת עידן, "הוא לא היה מוכן לקבל אף מחזר חדש".
וכשגדלה הילדה, והיא בשנות העֶשרה לחייה, החליט האב הדעתן שבתו
תהיה פרקליטה. בימים ההם כיהן שמשון כנציג המעבידים בבית־הדין לעבודה,
והמפגש עם עולם המשפט נתן בו את אותותיו.
"את תצליחי, יש לך כושר דיבור", ניסה לשכנעה, אבל עידן נמשכה לחיי יצירה
ושללה מכל וכל את העתיד שייעד לה אביה.
אך לא איש כשמשון יאמר נואש. הוא לקח אותה לבית־הדין לעבודה, משוכנע
שילדתו תוקסם מההתנצחות המילולית בין עורכי־הדין לבושי השחורים,
ומהכרעות הדין של השופטים חמורי הסבר. אך לדאבון לבו עידן ממש סבלה
מ"הבילוי המרתק" שנכפה עליה, ובמהלך הדיונים המשמימים היא בקושי
הצליחה להחזיק את עיניה פקוחות.
שמשון אהב להפתיע. באחד הימים בישר לבתו הצעירה שהוא נוסע עם שולה
לטורקיה.
"הוא רכש ארבעה כרטיסים, להורים, לי ולבת־דודתי מיכל, וביקש ממני להסיע
אותו ואת אמא לשדה־התעופה", מספרת עידן. המזוודות נארזו מראש, קדחת
הנסיעה הייתה בעיצומה, ורק בשדה התעופה עידן הופתעה לשמוע, שהיא
ומיכל, בת הדודה שותפת הסוד, עולות עם ההורים לטיסה – הפתעה לעידן ערב
גיוסה לצה"ל.
מתנת השחרור של עידן מצה"ל הייתה מפתיעה ויצירתית לא־פחות: יום
206 אחד היא התבקשה לצאת מהבית, ומה גדולה הייתה הפתעתה למראה פז'ו
הממתינה לה בחניה.