דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

108 / 176

דני בר־מעוז 108
ברם עופר, עקשן גם הוא, לא הנמיך ראש בפני חותנו. הוא דבק בתוכניתו
להנמיך את התקרה, ויהי מה.
כעבור זמן, בעוד השיפוצים בעיצומם, הגיע שמשון כדרכו לדירה: הצורך לפקח
מקרוב על הנעשה, ולהעניק טיפים לעושים במלאכה, היה בלתי־נשלט. עופר
לא נמצא שם באותה העת, ושמשון נעמד כמאובן מול תקרת הגבס החדשה,
מתקשה להאמין שחתנו הינוקא התעלם מעצתו החכמה. עם שובו בשעת ערב
הביתה נכנס לחדרו של עופר, שבאותה השעה עירסל את עדי, בנו התינוק שאך
זה נולד, והחל להוכיחו קשות:
אתה לא מבין שכל האדריכלים והקבלנים מתייעצים עם חותנך? לך יש
ייעוץ בחינם ואתה מתעקש לעשות שטויות? אתה לא מבין שאתה מוריד
את ערך הדירה שלך? אם אני אומר לך, אז תשמע בקולי!
התוכחה הבוטה הוציאה את השֵד התימני מגרונו של עופר המופתע:
"זו הדירה שלי!" החציף פנים, "ואני רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחי!"
"אבל אתה לא דייר יחיד! גם בתי גרה בה!" התריס שמשון כנגדו. נעלם ממנו
הפסוק מספר בראשית: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו
לבשר אחד".
כה התאים לאב השתלטן, הדאגן והמגונן להתעלם מכך שגוזליו התבגרו,
פורשֹים כנפיים ועוזבים את הקן. נשגב מבינתו כיצד זה הם מסוגלים לקבל
החלטות, שאינן עולות בקנה אחד עם ראשו הצודק.
"אני רואה דברים שאתם לא רואים!" נהג להטיף להם לא־אחת. ועל האמת
להיאמר: במרבית המקרים נוכחו יקיריו לדעת בדיעבד, שהצדק היה אתו.
כדרכו בכעסו, צינן שמשון לתקופת־מה את יחסיו עם עופר "המרדן". הוא
חדל לפקוד את הדירה שנמצאה עדיין בשיפוצים, אך מדי פעם הקפיד לשאול את
דנה, "נו, כבר הורדתם את ה'בומבה' הזו?" – כך כינה את תקרת הגבס המאוסה
בעיניו. היה ברור לו שחתנו יתעשת וישמע בקולו. האם אפשר בכלל אחרת?
עופר אכן נשבר, והוריד את ה"בומבה". "בחוכמה שלאחר מעשה, הוא צדק",
הודה לימים.
הדחף להחזיק בשרביט המנהיגות פיעם בשמשון עוד בימי נעוריו. אחיו
אבשלום, בטרם מלאו לו תשע שנים, החביא חפיסת סיגריות באחד הבלוקים: