דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

129 / 176

129 דרך שמשון צור
ושמשון, שעות ספורות לפני פטירתו, מטושטש מזריקת הרגעה, ביקש משולה:
"תביאי להם פירות, ובואי נעבור לסלון".
מארח למופת עד הרגע האחרון!
ימים ספורים לפני מותו, ושולה עדיין ממאנת להשלים עם האפשרות שהאיש
הגדול שלה ייגדע מארץ החיים, היא הציגה בפני ד"ר ברוך ברנר, האונקולוג
שטיפל בשמשון, כתבה עיתונאית המספרת על טיפול ביולוגי חדש המוצע
לחולי סרטן. ד"ר ברנר נטל מידיה את גזיר העיתון ואמר:
"שולה! לכי להיפרד מבעלך! הוא עומד למות!"
זה היה ביום ג' בשבוע — יומיים לפני שהסתלק לעולמו. השניים נכנסו לחדרו
של שמשון, והרופא הודיע לו כי בשל מצבו הגופני הוא לא יעבור את הטיפול
הכימותראפי המתוכנן. הרופא יצא מהחדר, ושמשון הפטיר:
"פניו של דוקטור ברנר אינם כתמול שלשום".
ולאחר רגע קל הבין את משמעות הדברים: קִצו קרב!
בימיו האחרונים, בני המשפחה בדקו את האפשרות ששמשון ישתחרר מבית־
החולים ויקבל טיפול רפואי צמוד בביתו. הם נענו בחיוב, ודנה שאלה את אביה:
"אבא, אתה רוצה לבוא הביתה? נביא לך אחות צמודה שתטפל בך". שמשון
כמובן הינהן.
"מה עוד אתה רוצה שנביא לך?"
"רק את אמא", מילמל חלושות.
דנה, בפרץ בלתי־נשלט למלא את כל רצונותיו האפשריים, המשיכה ושאלה:
"אתה רוצה שנביא את הילדים לבית־החולים?"
"לא! ילדים לא צריכים לבוא לבית־החולים, אראה אותם בבית", השיב
בפסקנות.
או־אז שמשון גילה שוב את תכונתו הנדירה לשלוט בקור־רוח ובמחשבה
מפוכחת על המתרחש סביבותיו, ולקבל את ההחלטה הנכונה ביותר גם ברגעים
האחרונים של חייו ההולכים וכלים. עתה החליט שהפרידה מאוהביו תהיה
"כיאה למשפחת צור", אותה מימרה שהוא טבע לפני שנים, וחזר עליה כל אימת
שמי מבני המשפחה עמד לעשות צעד, שיעיד על שמה הטוב של המשפחה כולה.
וכך, בסדר מופתי שאותו קבע הוא, נכנסו לחדרו בזה אחר זה ילדיו, כלותיו
וחתנו — בגדול החל ובקטֹן כילה.
הראשון בנכנסים היה בנו בכורו גיא.